תנ"ך על הפרק - ויקרא כו - צרור המור

תנ"ך על הפרק

ויקרא כו

116 / 929
היום

הפרק

מספר אזהרות, הברכה והקללה

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶבוְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואמר לא תעשו לכם אלילים. לרמוז כי השמיטה היא שקולה כנגד כל המצות. והכופר בה היא כמודה בעבודה זרה. וכל זה מכח החמדה שחמד פירות שביעית. ולזה רמז ואבן משכית לא תתנו בארצכם. כאומרו על כל שכיות החמדה. ולפי שכל זה בא מכח השמטה שהיה כלולה במצות שבת. סתם הפרשה את שבתותי תשמורו. ובספר הראשון הארכתי בכאן בטעם הגירושין. כי הגאוה והשררה שהיתה בישראל כאלו היו יושבים בארצם סבב להם זה. עד שהיו בונים חרבות למו ובתים ספונים בארז ובשכיות החמדה כהיכלי המלכים. עד שבעבורם השתחוו ועבדו עבודה זרה. וכן נמשך להם הגירוש מצד חילול שבת ומחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים הטובים. עד שבעונם סבבו לעשותם בתי עבודה זרה כמוזכר בדבריהם. רבי פלוני ראה בית הכנסת שהיה בו מחלוקת. אמר חוששני לזה שיהיה בית עבודה זרה. לימים מועטים נלקח לע"ז. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש. וזהו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה': אם בחוקותי תלכו. לפי שכל הפרשה למעלה סובבת בענין השמיטה. והוא ענין נסתר ועמוק ובלי טעם. כי מה טעם יש בשמיטת הארץ שיזרעוה או שלא יזרעוה. או מה כבוד יש לארץ. וכל זה נראה שהוא כמו גזירת מלך בלי טעם. לזה סמך מיד אם בחוקותי תלכו. כלומר אע"פ שהם רחוקים יש לכם להלוך בדרכם. ואת מצותי תשמרו. בערך היות אני המצוה. יהיה לו טעם או לא יהיה. וזהו ועשיתם אותם. שתעשו החק שאין לו טעם כמצוה שיש לה טעם. בלב שלם ובנפש חפיצה. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כי כל זה נמשך מצד שמירת השמיטה. כי כמו שהשמיטה היא עיקר כל המצות. כן הגשמים בעתם הם עקר כל הטובות. ושלא בעתם הם עקר כל הרעות. ולכן אמר למעלה וישבתם על הארץ לבטח ונתנה הארץ פריה. ולכן אמרו שמכח בצורת שקולה כנגד כל המכות: ואמר גשמיכם בעתם ולא אמר ונתתי לכם גשמים. להורות שהגשמים הם שלנו. כאומרו לנו המים. וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות. לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם. ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשרה מדות מוריד הגשמים. ולכן אמר גשמיכם. שהם שלכם. ובנתינת הגשמים איני עושה לכם חסד. אחר שהם שלכם. אבל החסד הוא היות הגשמים בעתם. וזהו ונתתי גשמיכם בעתם. והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים. כדכתיב הוי כל צמא לכו למים. אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה. אין ראוי לתת להם מים. וזהו גשמיכם: וכן אמר גשמיכם. לפי שהגשמים הוא דבר גדול ולכן אמרו גבורת גשמים. לפי שיורדים מכח גבורתו וידו של הקב"ה ולא מיד אחר. כאומרו היש בהבלי הגוים מגשימים. באופן שירידתם הוא בגזירת מלך ולא בטבע של עולם. והעד אליהו שאמר אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. וזהו ואתנה לכם מים. כי אני הנותן ולא אתם. וא"כ לפי זה ראוי הוא שיהיו הגשמים שלנו. ולא של אומה אחרת. ולזה סמך אם בחוקותי תלכו שהם דברים בלי טעם. ונתתי גשמיכם בעתם. שהם גזירת מלך בלי טעם. וא"כ אם אתם שומרים השמטה שהיא מצוה בלי טעם. אף אני אתן לכם מדה כנגד מדה גשמיכם בעתם. כי הדין נותו שיהיו גשמיכם ולא של אחר. ולפי שהגשמים הם כלל כל הטובות. פירש בזאת הפרשה כל הטובות הנמשכות מהם. והם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. כי אחר שאתם שומרים שמיטת הארץ. כל הטובות ימשכו לכם מן הארץ וזהו ונתנה הארץ יבולה והשיג לכם דיש וכו' ונתתי שלום בארץ. כי אחר שאתם שומרים השמיטה. לא תראו מגלות הארץ ויהיה לכם שלום. כי בשלומה יהיה לכם שלום: ואמר והשיג לכם דיש את בציר ואכלתם לחמכם לשובע. לפי שידוע שיוקר הלחם. הוא בין לחם ללחם. קרוב לזמן הדיש. ואז פותחים כל אוצרות הלחם הישנים והמתולעים ובעלי הריח רע. עד שלסבת זה אוכלים זה ברעש ובדאגה ואינם שבעים. לזה אמר בכאן שלא יהיה כן. אלא שישיג לכם דיש את בציר. ולא מחמת חסרון אלא שיאכלו וישבעו ממנו. לפי שהוא טוב מאד מן החדש. וזה כעין מה שאמר וישן מפני חדש תוציאו: ואמר והשבתי חיה רעה מן הארץ. לפי שבזמן הרעב החיות משולחות ונכנסות לעיר כמוזכר בתעניות. וא"כ כשהשנה טובה החיות בטלות. וכן ימשך ביטול החיות מצד השלום. כי כשיהיה שלום בארץ. השיירות מצוייות ומוראם על החיות. אבל כשחדלו פרזון יצאו החיות ממעונתם. וכן מזה ימשך וחרב לא תעבור בארצכם. כי אחר שאין חיות רעות. אינן צריכין כלי זיין. ואמר ורדפתם את אויביכם. בלא חרב וחנית בדרך פלא. וזהו וחרב לא תעבור בארצכם. ולא ימצא בגבולם. כמו שסיפר בנביאים ראשונים. וא"כ כשיבואו האויבים במה ילחמו עמהם. לזה אמר ורדפתם את אויביכם בלא חרב שלא כמנהג העולם. ואחר שירדפום וישיגום במה יהרגום. לזה אמר ונפלו אויביכם לפניכם בחרב. איש בחרב רעהו. כאומרם חרבם תבא בלבם. או שישראל יהרגום בחרבם כמו שעשה דוד. וזהו בתשועת ה'. כאומרו אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם השם. שהוא חרב פיפיות כאומרו רוממות אל בגרונם. ובזה השם חרב פיפיות בידם של דין ורחמים. וזהו לעשות נקמה בגוים. וזהו אשריך ישראל מי כמוך וגו'. אע"פ שהחרב גאותך ומסולקת ממך. וניתנה לעשו כדכתיב ועל חרבך תחיה: ואמר ורדפו מכם חמשה מאה. כי אולי יאמרו כי סיבת הרדיפה שאמר ורדפתם את אויביכם. לא היתה בדרך נס אלא בסבת ריבוי העם. כאומרו כי רב הוא. לזה אמר אינו כן אלא אפי' שיהיו מועטים. וזהו ורדפו מכם חמשה מאה ואפי' מן החלשים שבכם. וזהו ורדפו מכם. כמו ואם מך הוא כמאמרם ז"ל. ועכ"ז ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ואמר ופניתי אליכם והפרתי אתכם. לפי שאולי נאמר כי זה יהיה מצד שהם מועטים ירדפו מכם חמשה מאה. לזה אמר אינו כן אלא ומאה מכם רבבה ירדופו. ואכלתם ישן נושן. ולפי שבריבוי העם ובריבוי המאכלות והתענוגים. יתרבו העונות כדכתיב וישמן ישורון ויבעט. לזה אמר ונתתי משכני בתוככם לכפר עונותיכם. כי זהו תכלית המשכן והמקדש. באופן שלא תגעל נפשי אתכם אע"פ שתחטאו ולפי שתכלית כפרת העונות הוא לרשת עולם הבא. כי הוא השכר האמיתי. לזה אמר והתהלכתי בתוככם. כאומרם ז"ל אטייל עמכם בג"ע. יכול שלא תהיו מזדעזעים מפני. ת"ל והייתי לכם לאלהים. שרמז בזה השכר הצפון לצדיקים ליהנות מזיו השכינה. כי זה רמוז באומרו ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. להורות שיש להם מעלה על המלאכים. שהם עומדים ואין להם רשות להלוך. אבל הצדיקים הם הולכים ארוכות וקצרות עם ה' יתברך. ומתענגים בזיוו והדרו. וזהו שאמר בפ' חלק על ירבעם שא"ל רבו חזור בך ואני ואתה נטייל בג"ע. א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש. א"ל אי הכי לא בעינא. וזהו שאמר התהלך לפני. וכן את האלהים התהלך נח. וזאת מעלה גדולה בצדיקים. כי דרך המלך כי אין אדם רשאי להלוך עמו בשוה. אלא שיתאחר מעט לאחורי המלך. והשם רוצה שילכו הצדיקים עמו שוה בשוה. ולפעמים לפניו. וזהו והתהלכתי בתוככם. ולפי שאולי מזאת ההשואה יבואו למיעוט מורא חס ושלום. לזה אמר יכול לא תהיו מזדעזעים מפני ת"ל והייתי לכם לאלהים: ואמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. להורות כי זאת היתה תכלית ההוצאה. באומרו לשכני בתוכם על מנת לשכון בתוכם. בין בחיים בין במות. ואמר ואולך אתכם קוממיות. לפי שאמר מהיות להם עבדים ולפי שהעבדים הם רכי הלבב. אמר שתכלית ההוצאה היתה שיהיו בני חורין ולא עבדים. כאומרו חרות על הלוחות וכו'. והנה בזאת הפרשה הקצרה כלל בכאן כל מיני הטובות והצלה מכל מיני הרעות. ולפי שהרעות הם כלולים בארבע מיני רעות הם ארבע שפטים הרעים שהזכיר יחזקאל ארץ כי תחטא וגו'. אף כי ארבע שפטים הרעים. והם דבר וחרב וחיה ורעב. לזה הזכיר בכלל הפרשה שיצילם מאלה הארבעה רעות. כנגד הרעב אמר ונתתי גשמיכם בעתם. וכנגד חיה רעה וחרב אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. וכנגד הדבר אמר והפרתי אתכם והרבתי אתכם. באופן שבזה הבטיחם שיצילם מאלו הד' רעות. ויביא עליהם כל הטובות הנמשכים מהצלת אלו הד' רעות. ולכן תמצא שבפרשת המוסר כשאמר ואם לא תשמעו לי. כלל כל הרעות שהביא עליהם באלו הד' רעות. שהם דבר וחרב וחיה רעה ורעב. כנגד הרעב אמר וזרעתם לריק זרעכם. וכן לא תתן ארצכם יבולה. וכנגד חיה רעה אמר והשלחתי בכם את חית השדה. וכנגד החרב אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת. וכן והריקותי אחריכם חרב. וכנגד הדבר אמר ושלחתי דבר בתוככם. ואע"פ שאמר שבע כחטאתיכם. ואמרו שבעה פורעניות כנגד שבעה עבירות. השבעה פורעניות כולם כלולים באלו הד' רעות. לפי שהם כמו אבות והשאר הם כמו תולדות להם ונמשכות מהן למעיין. ואמר שבע להורות שהם מאסו בשם ובתורתו. ועברו בריתו ושבועתו אשר כרת עמם. וזה רמז על באר שבע. כאומרו כי שם נשבעו שניהם. וזהו שבעה ע"ש השבועה. וזהו כלל שמו הגדול הרמוז בי' ספירות. והם נכללות בז' ספירות. כי הג' ראשונות הם חשובות כאחת. ואחר שהם כפרו בשם ה' ועברו בריתו שהוא השביעי. ראוי להביא עליהם שבעה פורעניות. וזהו ואם לא תשמעו לי כנגד הראשונה. עד להפרכם את בריתי שהוא השביעי. שהיא חרב לה' מלאה דם. והיא חרב נוקמת נקם ברית. ולכן אמר שבע כחטאתיכם. וכן ויסרתי אתכם אף אני שבע כחטאתיכם. ולפי שזאת המכה היא רצועת מרדות באף ובחמה. אמר אף אני אעשה זאת לכם שהיא א"ף ואנ"י וזא"ת: ולפי שיש פתחון פה לבעל הדין לומר. כי הברכות הם מעט מזער כלולות בדף אחת קטנה. והקללות רבו מארבה והאריך בהם בפרשיות רבות. ואם לא תשמעו לי וכן אם עד אלה לא תשמעו לי ואם בזאת לא תשמעו לי. אמרו רז"ל כי הברכות הם מרובות מהקללות. לפי שהברכות התחילו באל"ף א"ם בחוקותי וסיים בתי"ו קוממיו"ת. להורות כי שם כל התורה. וכל הברכה מאל"ף ועד תי"ו. אבל בקללה התחיל בוא"ו ואם לא תשמעו לי. וסיים במ"ם געלה נפש"ם. להורות שהברכות מרובות מהקללות. וכן תמצא לפי הפשט כי הקללות באו כנגד הברכות. כאומרו יען וביען במשפטי מאסו. ותרגם המתרגם לווטין חלף ברכן אייתי עליהון. ותמצא ברכות הרבה יתרות על הקללות שלא הזכיר קללה כנגדם. ולכן התחיל ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות. כנגד ואת מצותי תשמרו. ואם בחוקותי תמאסו. כנגד אם בחוקותי תלכו. ולא התחיל מהחוקים. לפי שהם גזירת מלך. ואולי לסבת זה ימנעו מעשותם. והתחיל מהמצות שהם דברים שהשכל יחייבם. ועכ"ז לא ירצו לעשותם. ואמר ואת משפטי תגעל נפשכם כנגד ועשיתם אותם. שאמרנו שפירושו בנפש חפצה. וכנגד ונתתי גשמיכם בעתם. אמר והפקדתי עליהם בהלה את השחפת ואת הקדחת. שזה בא מצד מניעת הגשמים. כאומרו הנותן מטר על פני הארץ. שזהו לתועלת התבואה. ושולח מים על פני חוצות. לתועלת בני אדם שהולכים קדורנית בסבת החום. ולזה אמר את השחפת ואת הקדחת כנגד האדם. וזרעתם לריק כנגד התבואה: ולפי שאמרנו שעקר כל הטובות הם הגשמים בעתם. תמצא בכל אלו המכות והקללות כפולה ומכופלת. בכל אחד מהן חסרון הגשמים ומכת הרעב בראשונה. ואמר וזרעתם לריק זרעיכם. ובפרשה שנייה חזר לומר ונתתי את שמיכם כברזל. ובשלישית אמר והשלחתי בכם את חית השדה. שהם משולחות. מצד רעב כמוזכר בדבריהם ז"ל. וברביעית אמר בשברי לכם מטה לכם. ובחמישית אמר ואכלתם בשר בניכם. שזה מצד אכזריות הרעב. בענין שבכל המכות שלח בהם חצי רעב. להורות שהיא שקולה כנגד כל המכות. וכמו שאמר למעלה ופניתי אליכם והפרתי אתכם. כן אמר בכאן ונתתי פני בכם לרעה ונגפתם וגו'. וכנגד ורדפתם את אויביכם. אמר ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם. וכנגד אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. שזה מורה כי מצד עשיית המצות באים הגשמים. אמר ושברתי את גאון עוזכם. כי כבר כתבתי כי גאוננו ותפארתנו ועוזנו ביד שובנו. היות לנו כח להוריד הגשמים בעתם בכח תפלתנו. ודבר מפורסם הוא. כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצינו. וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה. השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם עד שיביאו המים. ודרש הרב ן' חסדאי קרשק"ש זצ"ל וכה אמר בתחלת דבריו. לנו המים. והשי"ת פקד את עמו ונתן להם מים וכאלה רבות. ואח"כ בעונותינו היינו צועקים וצווחים בערבוביא ולית מאן דישגח בן. לפי שנתקיים בנו ובהם בעונותינו ושברתי את גאון עוזכם. כי זהו עוזנו ותפארתינו להוריד גשמים בעתם בתפלתינו. ונהפך לאבל כנורנו ונלאו שמים בעבורנו. ונשברה גאוננו ותפארתינו למניעת הגשמים. וזהו ונתתי את שמיכם כברזל. ובזה ותם לריק כוחכם. שהוא כח השם והי"ג מדות שאנו מזכירין. וזהו כעין מה שתקנו אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם. ובפסוק קחו מזמרת הארץ הארכתי בזה. וכנגד והשבתי חיה רעה מן הארץ. אמר והשלחתי בכם את חית השדה. וכנגד וחרב לא תעבור בארצכם. אמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. וכנגד והפרתי אתכם והרבתי אתכם. אמר ושלחתי דבר בתוככם. וכנגד ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. אמר ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו. בענין שישאר מהם קש ותבן ועצים שנשרו מן הדקל לחמם התנורים. ואמר ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסר עצים. וכנגד ואכלתם לחמכם לשובע. אמר ואכלתם ולא תשבעו: אח"כ אמר ואם בזאת לא תוסרו לי והלכתם עמי בקרי. לומר שהכל בא על צד הקרי וההזדמן. ולא מצד גזירה גזורה. והלכתי עמכם בחמת קרי. שלא אניח אתכם למקרה. לפי שהמקרה לפעמים יהיה טוב ולפעמים רע. אלא אלך עמכם בחמת קרי. הרע שבקרי ולא הטוב. ויסרתי אתכם אף אני. זאת היא מדה טובה לישראל. שלא יעשו השי"ת הרעות האלה כדי להנקם מהם ח"ו. כי אין מתקנאין אלא גבור בגבור וכו'. אבל הוא לתכלית טוב כאשר ייסר איש את בנו. וזהו ויסרתי אתכם אף אני. כי אע"פ שהוא מביא עלינו חמת קרי. אינו אלא לייסר אותנו למען נלך בדרך טובים. ולכן אחר שלא רצינו להוסר מהמכות הראשונות. ונשוב לומר שהוא בקרי. ראוי לכפול העונש. ולכן כנגד ואכלתם לחמכם לשובע. שעונשם היה ואכלתם ולא תשבעו. רצה לייסרם ולכפול עונשם בחמת קרי. והוא ואכלתם בשר בניכם. שהוא אכזריות גדולה. בענין שבזה נווסר ונשוב אל ה'. וכן תמצא בספר יוסיפון בן גוריון כי הפריצים שנשארו בירושלים היו סבת כל הרעות. ולא נשברו כנפיהם וגבורתם עד שאכלו כל השקצים והרמשים. ועכ"ז היו מפצירים עד שאשה אחת חכמה שחטה בנה וצלה ממנו כתף אחד עם הזרוע והיד עם האצבעות. וכשהריחו הפריצים ריח הבשר חפשו בכל הבתים עד שמצאו הבית ונכנסו שם ורצו להרגה. עד שאמרה להם אחי וגבירי שבו פה על השולחן ואכלו ממתקים כי אנכי אשבע רעב שלכם. וישבו לאכול לחם עצבים. והיא הוציאה השפוד עם הכתף וזרוע בנה צלוי. ויתמהו האנשים איש אל רעהו ולא אכלו מאומה. ואז אמרה להם איה גבורתכם איה קנאתכם. ולבכם כלב האריה המס ימס. אני האשה רכת הלב הענוגה. והיה לי לב לשחוט בני ולצלותו ולאוכלו. ואתם אנשי חיל וגבורים ואין לכם לב לאכול. והיה לכם לב להאביד שארית ישראל בהצותכם על ה'. ולא תרצו לתת להם מקום לצאת להחיות את נפשם במחנה טיטוס. וכשמעם את דבריה ורפוי דיהם ונשברה גבורתם. ולא היה בהם כח להלחם עוד עם טיטוס. ראה איך כל זה היה בסבת אכילת הבנים. (ולפי) [לפי] שהשי"ת לא היה עושה להם זה אלא (ליסרה אתכם) [ליסר אותם] ולא לנקמה: וכנגד והקימותי את בריתי אתכם. אמר והשמדתי את במותיכם. כי אחר שאני הקימותי את בריתי אתכם. והם כרתו ברית לחמנים ולבמות. ומאסו בברית השי"ת. ראוי להם שבהם ילקו. בענין שבזה יכירו חטאתם. וזהו ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. בענין שיכירו שלא היה בהם כח להושיעם. ולכן נפלו על פגרי גלולם. ואמר וגעלה נפשי אתכם. כנגד ולא תגעל נפשי אתכם. וכנגד ונתתי משכני בתוככם. אמר והשמותי את מקדשיכם. וכנגד ונתתי שלום בארץ. אמר והשמותי אני את הארץ. ולפי שכל זה בא מצד השמיטה כמו שאמרנו למעלה. אמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואז תהיה במנוחה. ולפי שלא פי' הזמן. שב לפרש ואמר כל ימי השמה תשבות. כאומרם שבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמיטות. וכנגד אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים מהיות להם עבדים. שהשי"ת רצה שיהיו בני חורין ולא יהיו כעבדים שיש להם יראה לרכות הלב. אמר והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם. בענין שיחזרו לעבדים כבראשונה ברכות הלבב. וכל זה בא להם מצד השמיטה שרצה השי"ת שישלחו העבדים חפשים. ואחר שלא רצו רצה השי"ת שיהיו עבדים כמו שהיו במצרים. וכנגד ורדפתם את אויביכם אמר ורדף אותם קול עלה נדף. וכנגד ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. שזה רומז שיכשלו אלו באלו. אמר וכשלו איש באחיו. וכן אמר וכשלו איש באחיו לפי שאמר ונפלו ואין רודף. ואם אין רודף איך נפלו. לז"א כי סבת הנפילה היא מכשול העונות. וזהו וכשלו איש באחיו. וכנגד והתהלכתי בתוככם. כי זה סבת קיום ישראל. אמר ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם. כי אחר שלא רצו להלוך עם השם. ילכו בארץ אויביהם. וכנגד ואולך אתכם קוממיות שפירושו בקומה זקופה. אמר והנשארים בכם ימקו בעונם. שפירושו שיהיו נמוכים ונמוגים ומדוכאים. כי מצד הצרות לא ילכו בקומה זקופה אלא ילכו שחוח. וזה ימקו בעונם בארצות אויביהם. ר"ל בעונות החדשים שעשו בארץ אויביהם ואף בעונות אבותם הישנים. ולזה חזר לומר והנשארים בכם ימקו. כי בראשונה אמר והנשארים בכם. והבאתי מורך בלבבם. בענין שלא יהיה להם גבורה לחטוא. ואם לא שתו לבם לזאת וחזרו לחטוא בארץ אויביהם. לכן הנשארים ימקו עתה מחדש בעונות שעשו בארץ אויביהם: ואמר והתודו את עונם וגו'. וא"כ איך אמר אח"כ אף אני אלך עמם בקרי. ועוד איך אמר והבאתי אותם. כי כבר כתיב למעלה והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם. וכן איך חזר לומר. אחר וזכרתי את בריתי יעקב. והארץ תעזב מהם. וי"א כי הטעם בזה לפי שהוידוי לא היה אלא בפה ובקרבם ארבם. כאמרם צעקנו בפינו חטאנו וגו'. ולכן והבאתי אותם בארץ אויביהם. אחר שהוידוי לא היה מלב ומנפש. ואחזור להענישם עד שיכנע לבבם הערל. ויהיה הוידוי בלב נשבר ונדכה. ואז וזכרתי את בריתי יעקוב. או נאמר כי אע"פ שהאדם יתודה חטאתו. לא ינצל מהעונש מכל וכל עד שימרק עונותיו בייסורין. וזה כדרך שכתבתי בפרשת ויקרא בענין מעילה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו'. ובפרשת נשא פירשתי זה האשם. ואמר והתודה ואע"פ שהתורה אמרה והשיב את אשמו בראשו. שהוא הקרן וחמישיתו יוסף עליו. ואחר הוידוי למה לא נתכפר מיד. ולמה הוצרך חומש. אבל נראה שאע"פ שיתודה צריך חומש למרק העון. וכן בכאן אע"פ שהתודו את עונם שאמרו חטאנו בזה ובזה. לא נתכפרו בדין התורה. אלא בייסורים שימרקו עונותם. וזהו אף אני אלך עמם בקרי ואענישם יותר. בענין שלא ירצו עונם שיתודו ויתכפרו מכל וכל: ומה שאמר והבאתי אותם וכבר היו שם. נראה שהשי"ת הביאם בארץ אויביהם כדי שיוסרו בה. וכשראה שהוסיפו בה על חטאתם פשע. הביא אותם בארץ אויביהם שהם אויבים אחרים יותר אכזרים מהראשונים. כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקשטיליי"א לפי שהיו בה כמלכים. ובאו לפורטוגא"ל ועשו מה שעשו לנו ולתורותינו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילית אחרים. יותר בפרט תמצא זה שנשארו בפורטוגא"ל שירום של מצוה המעכבים את הפורענות. שקדשו שם שמים בפרהסיא. ומסרו עצמם על קדוש השם. ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים. החכם השלם וקדוש רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו אנשים צדיקים ואשתו הצדקת. ואנשים אחרים צדיקים גמורים. ואע"פ שעשו להם שימירו דתם בעל כרחם. עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצות. על אפם ועל חמתם מהמלך ומהשרים. עד שביני וביני נפטר לבית עולמו הה"ר שמעון זצ"ל הנזכר. בזמן שלא היה יהודי בכל המלכות. זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי. ובשביל זכות הצדיק נזדמן שם אב ובנו שהיו אנוסים ומשמשים בבית האסורים. ולהם נתן השופט הגדול ושר בית הסוהר רשות שיוליכוהו חוץ לעיר ויקברוהו שם. ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר והם הלכו להם מנגד. ונתחברו יותר מארבעים אנשים צדיקים מהאנוסים שהמירו דתם בעל כרחם. וקברוהו בבית הקברות של היהודים והספידוהו שם כראוי. ובזכותו נתן לנו המלך רשות והביאונו לארזילי"א. אבל היהודים שהיו עם החכם לא רצה המלך לשלחם שאמר שכבה קבלו. ונשארו בבית האסורים לעבדים. והשי"ת נתנם לרחמים בעיני שר בית הסוהר והיו שם בכבוד גדול. אח"כ שלחם המלך לארזיליי"א ליד האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך. לפי שראה שלא נעשתה עצתו והצר הצורר מענה אותם ומיסר אותם ביסורים כדי שיחללו השבת. וילכו לעשות שיחין ומערות. וכל זה בעונותינו כי הם צדיקים גמורים וקדשו שם שמים ברבים. והשי"ת הפגיע בם עון כולנו. ועל זה ועל כיוצא בזה אמר בכאן והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות אויביהם. שהם היהודים שנשארו בארץ אויביהם בליזבונ"ה בעונות אבותם. והתודו את עונם. כמו שהתודו פעמים רבות ועונותינו עכבום. ובעבור זה אמר אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם. שזאת היא ביאה שנייה שהביאם לארזיליי"א לצר הצורר האכזרי. שהיא ארץ אויביהם האכזרים לראות אם יכנעום ישראל מתועבותם. ואם לא ישובו וזכרתי את בריתי יעקוב וגו': ומה שהזכיר בכאן יעקב בראשונה. כבר דרשו בו מה שדרשו. והנראה לי כבר רמזתי שהשלשה בתים הם כנגד אברהם יצחק ויעקב בפרשת ויצא יעקב. והבית הג' שאנו מצפים שאינה עתידה ליחרב. היא כנגד יעקב שקראו בית. כאומרו בית יעקב וגו'. ולכן זה הגלות הד' שאנו בו. עתידין אנו להגאל ממנו בזכות יעקב. ולכן תמצא כי בכאן שם יעקוב מלא בוא"ו. להורות על הגאולה העתידה שהיא באלף הששי כנגד הוא"ו וכבר נתנו סימן בזה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה. ששים ושש. ולכן אמר מלאכי חותם הנביאים. זכרו תורת משה עבדי. לפי שבזכות התורה ובזכות משה. תהיה זאת הגאולה העתידה כמאמרם ז"ל. והנה יעקב אבינו בעל התורה. כאומרו ויעקב איש תם יושב אהלים. ואז"ל ראויה היתה התורה להנתן ע"י יעקב אלא שלא הגיע הזמן. בענין שבזכותו יגאל השם בניו. ואחר שהוא הגואל האחרון. ראוי לזכרו בראשונה. ולומר וזכרתי את בריתי יעקוב מלא בוא"ו. שהוא מקל תפארה שבט המלכות. ולזה אמרו שזאת הוא"ו היא וא"ו של אליהו שלקחה יעקב ממנו ערבות עד שלחו. כאומרו הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. וכן אמר וזכרתי את בריתי יעקוב בראשונה. לפי שידוע שיעקב ע"ה היה איש מכאובות. ובעל צרות מדינה ומיוסף. כאומרם עליו לא שלותי ולא שקטתי. והוא סימן לבניו. ולכן בזה הגלות הד' סבלו ישראל כמה עינוין וכמה צרות וכמה גירושין שלא עברו הראשונים. עד שמרוב הצרות נאמר על זה הגלות. מי יקום יעקב כי קטן הוא מהכיל כל הנגזר עליו. ואחר שזה כן ראוי שיזכור השי"ת אלו הצרות שעברו על ישראל. ויזכור זכותו של יעקב והצרות שעברו עליו. מה שלא עברו על שאר האבות. ולכן אמר וזכרתי את בריתי יעקוב בראשונה: וא"כ איך חזר לומר אחר זכות האבות והארץ תעזב מהם. אבל הרצון בזה כי הש"י היה רוצה לעשות חסד עם ישראל בעבור זכות האבות. ואעפ"י שהוא ירצה לעשות עמהם חסד. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. ויש לו להשלים מדה"ד. וידוע שאע"פ שישראל חטאו חטאים גדולים ועצומים. והש"י יכפר להם עונותיהם. עכ"ז היה בידם עון גדול שהוא עון השמיטה שהיא שקולה כנגד כל העבירות. שאמר בה ושבתה הארץ שבת לה'. ולכן כשהש"י רצה לגאלם ולכפר עונם ולזכור להם זכות אבותם. באתה הארץ ונתרעמה לפני הש"י. ואמרה רבש"ע כתבת בתורתך שאתה עושה משפט לעשוקים. ולמה לא תעשה לי דין מישראל שעברו תורתך שלא רצו לשמור שמיטת הארץ. ואתה כתבת אז תרצה הארץ את שבתותיה. וכשראה הש"י דבריה וטענותיה צעקו יחדיו. אמר ראוי לי לזכור הארץ ולעשות לה דין ישר. וזהו והארץ אזכור. ולכן והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. כדין התורה. ובזה ירצו עונם. וכל זה יען וביען במשפטי מאסו. שהבאתי עליהם מדה כנגד מדה. וכמו שפירשתי באם בחוקותי עד קוממיות. כלולים בה כל הקללות של פרשת המוסר בברכות הקצרות שבה: ואמר ואף גם זאת. שהם במשפטי מאסו ובחוקותי געלה נפשם. והיה ראוי לתת להם כפי דרכם בענין שיהיו מאוסים כשקצים. עכ"ז לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. לפי שאני ה' אלהיהם רחום וחנון. ובזה יתרצו קושיות הזוהר שאמר. לא הכתים ולא הרגתים לא כתיב. אלא לא מאסתים ולא געלתים. והם אמרו כי אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב. ואמרו שהוא משל למלך שיש לו חשוקה בשוק של בורסקי שיש בה כל מיני ריח רע. ואין כבודו של מלך לעבור בה. אבל בשביל אותה חשוקה עובר בה. ונראה לו שיש ברחוב ההוא כל ריח טוב וכל מיני בשמים שבעולם נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה. כך הקב"ה הוא קדוש ומשרתיו טהורים. ואין ראוי לו להכנס בתוך עם טמא שפתים ובארץ טמאה שהיא חוצה לארץ. אבל בשביל ישראל שהם עם קרובו והם חשוקתו של מלך יושבים בחוצה לארץ. אעפ"י שהיא ארץ טמאה ומליאה ריח רע וגילולים נראה להקב"ה שיש בה כל מיני בשמים טובים שבעולם. וזהו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. שהיא ארץ טמאה. לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. בשביל כלתם היא כנסת ישראל שנקראת אחותי כלה. אין לי מיאוס ולא גיעול מארץ אויביהם: וחזר לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. לכלול בכאן זכות משה ואהרן ושאר הצדיקים שהיו בזמן יציאת מצרים. וזהו אשר הוצאתי מארץ מצרים. ואולי יאמר וזכרתי להם ברית ראשונים. שזה רמז על אברהם יצחק ויעקב. ולפי שהזכיר אותם אחורנית באומרו וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם. שהזכיר אברהם באחרונה ואין זה כבודו. חזר לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. לסדרם ראשון ראשון. אברהם יצחק ויעקב. ואמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. להורות שכמו שבזכותם יצאו ממצרים. כן בזכותם יגאלם משאר גליות. ואמר אני ה'. להורות כי הוא ברחמיו ינהלם. ואמר אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. להורות שהחוקים והמשפטים והייסורים והגזירות האלו. מקיימים את ישראל עם אביהם שבשמים. וזהו אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. וזהו כמו שדרשו בפסוק אתם נצבים היום. להורות שהייסורים מעמידים אותם. וזהו ג"כ ע"ד שאמרו בברכות ר"ש אומר שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל והם תורה וארץ ישראל ועוה"ב:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך